אמא, איך היה לך ללכת לאסיפת הורים רק של ילד אחד?

הורות כפולה ומפוצלת: שאלה מפתיעה מהבת התאומה שלי ומה למדתי על להיות נוכחת באמת עם ילד אחד

אמא, איך היה לך ללכת לאסיפת הורים רק של ילד אחד? (בלי לרוץ בין כיתות)?

שאלה אותי המתבגרת (תאומה), בשיחת הטלפון הקבועה שלנו בלילה מאז שהיא בשנת השירות שלה.

אני מודה, שהשאלה שלה תפסה אותי לא מוכנה, במיוחד כשזה בא ממנה, "תאומיקסית" שסיימה את פרק בית הספר שלה לאחרונה, ואני עוד מסתגלת לסטטוס החדש של "אמא לילד אחד בבית הספר".

אני אמא שמעדכנת עכשיו גרסה ומתרגלת לכך שה"תאומיקס" הגדולים התחילו כל אחד פרק חדש בחייו – היא בשנת שירות בעבודה עם נוער מהפריפריה החברתית, והוא בלימודי י"ג כסטודנט.

חוויה מיוחדת של אסיפת הורים

"האמת שהיה מיוחד", אמרתי, תוך כדי שאני מנסה לבנות תשובה בראשי, בעיקר לעצמי, שתדייק את החוויה למילים. משהו בשאלה שלה תפס אותי לא מוכנה.

לא כי אני לא מכירה איך זה להיות ביום הורים עם תאומים במקביל – עשיתי את זה 12 שנה. אני יודעת מה זה אומר ואיך זה מרגיש.

זה תפס אותי לא מוכנה כי כשהייתי שם, באסיפת ההורים של האח הצעיר, בכלל לא שמתי לב כמה החוויה הייתה שונה.

מה היה כל כך שונה?

נתחיל מזה שיכולתי להיכנס פיזית לתוך הכיתה ולשבת במעגל עם כולם, מבלי להצטרך למצוא לוקיישן ליד הדלת כדי להצליח לצאת לפי קריאה לכיתה המקבילה. זה וואו אחד גדול מבחינתי – ככה מזהים הורים לתאומים: הם עומדים מרוכזים ליד הדלת, נכנסים ויוצאים כמו עכברים במרוץ.

הצלחתי להיות באמת נוכחת באסיפת ההורים, להקשיב במלואי, להשתתף, לשאול שאלות, לדבר עם הורים במינגלינג לפני, בלי לחשוב כל הזמן "מה אני מפספסת בכיתה השנייה?", בלי הצורך להתעדכן בדיעבד.

בלי הצורך לתכנן מראש איך וממי אני משלימה פערים של מה שאמרו בכיתה השנייה. מבלי לתווך לילדים מראש לאיזו כיתה אני נכנסת קודם, אצל מי לא אהיה, או במקרה שהאיש שלי יכול להגיע, אז מי מאיתנו נכנס לאיזו כיתה (ולדאוג לגיבוי אינפורמציה בכיתה שלו).

להיות נוכחת ב-100%

באסיפת ההורים הזו, כאמא לילד אחד, יכולתי לשבת בכיתה עם כל ההורים (ולא לעמוד ליד הדלת בכוננות שיא, לחפש את הטיימינג המתאים לרוץ לכיתה השנייה כדי להספיק). לצחוק, להכיר, להתרווח. להיות עם ראש פנוי ורגוע (להוציא את המצב הביטחוני ואיפה המרחב המוגן הקרוב ביותר).

אני חושבת שזו דוגמה קטנה מחיי היומיום להבדל בחוויה בין הורות לתאומים לבין הורות לילד יחיד. סיטואציה שממחישה את המיוחד והשונה בהורות הכפולה והשונה הזו שלנו – הורים לתאומים.

הורות כפולה שמלאה ברגעים של גם וגם. הורות במקביל. הורות מפוצלת.

בקיצור, הורות כפולה ומפוצלת – כפולה במשאבים ומפוצלת בלב וברגש כשהבטן מתהפכת. הורות שיש בה ציפייה (בעיקר מעצמנו) ורצון להצליח להיות גם וגם במקביל.

כמיהה לממש את הפנטזיה של להצליח לתת 100% לכל ילד, למרות שטכנית בראש אנחנו יודעים שזה לא אפשרי. אבל ממשיכים בכל זאת לנסות.

הורות עם הפנטזיה הזו שקודחת בראש: "הלוואי ויכולתי לשכפל את עצמי ולהיות איתו וגם איתה ב-100%". ואז הנחיתה למציאות, כשזה לא אפשרי, שגורמת ל"מר מצפון" להרים את הראש, ואיתו אנחנו ישנים כפיות בלילה.

אני פוגשת את זה המון בקליניקה עם הורים לתאומים, מודרכים ומטופלים שלי. הורים רבים שעסוקים בהלקאה עצמית, מלאים ברגשות אשם, חיים בתחושת פספוס וחוויית חסר על כל מה שהם לא מצליחים או מספיקים לעשות.

בתחושת קיפוח תמידי על הילד שהם לא איתו (כל פעם זה יכול להיות תאום אחר, אבל התחושה מכרסמת מבפנים) וחוויה כללית של "אני הורה לא מספיק טוב". מלאים בביקורת עצמית, שיפוטיות וחוסר חמלה.

הציון שהם נותנים לעצמם או להורות שלהם הוא "לא מספיק" – למרות שהם סופר דופר של הורים באמת. הורים על חלל. מצטייני דיקאן של החיים.

עם יד על הלב

כמה פעמים עלתה לך מחשבה, כשאתה עם אחד מהתאומים שלך, ביום כיף, סתם בבית, בסידורים או אצל הרופא, כשהשני נמצא עם סבתא שהתנדבה לטפל ולשמור, והבטן התהפכה לך?

כי כל מה שעבר לך בראש זה "מה עם השני?". תחושה ש"זנחת אותו" ואיזה פיצוי יקבל אחר כך כדי שלא יקנא.

חשבת מה הרגשת כשהיית "רק עם אחד" – האם זה היה יותר מוזר וחסר או יותר "שלם"? האם הצלחת באמת לא לחשוב על השני ולהיות ב-100% עם הילד הנוכח שלך? כמה פעמים, מבלי שהתכוונת, קפצו מחשבות דווקא על השני?

מה עבר לך בראש? על מה חשבת? ת'אמת.

הזדמנויות לזמן של 100%

כמה פעמים הייתה לך הזדמנות להיות ב-100% אחד על אחד עם הילד שלך, ובמקום לקפוץ על הזדמנות הפז הזו (אפילו כשזה לזמן קצוב וקצר), התעסקת במחשבות בעיקר על מי שלא איתך?

כהורים לתאומים, במיוחד בגילאים צעירים, יש מעט הזדמנויות במהלך שגרת היום או השבוע לספק לילד את המשאב הכי יקר וחשוב עבורו – המשאב ההורי. אמא או אבא ב-100% שלו. רק שלו.

בלי הצורך התמידי הזה לחלוק עם עוד מישהו ולהסתפק במה שיש. כי ככה זה.

מתי הייתה לילד שלך בכלל האופציה לחשוב שדבר כזה אפשרי? לקבל BOOST הורי לוריד, ממלא ומנחם. BOOST שלך 100% על מלא, אפילו אם זה רק לזמן קצר?

להאיר את מה שיש

אם נחפש הזדמנויות כאלה ונבחר לראות אותן – נמצא. זה עניין של מודעות, רצון ובחירה איך להסתכל על הדברים. איפה אני שם את הזרקור.

כי מה שמאירים עליו צומח.

כשנמצא אותן ונבחר לייצר זמן כזה של 100% על מלא – חשוב לבחור להתבונן על הסיטואציה והחוויה דרך משקפיים של ה"יש" (במקום להתמקד ב"אין"). לחשוב ולהיות נוכח עם מי שאיתי ממש כאן. להיות עם ה"כן", ועל זה נשים את הזרקור.

וכשתבחרו ותאמצו את זה, דברים מדהימים יקרו לכולם כמשפחה – לקשר בין התאומים ולכל אחד מהם כאינדיבידואל. תמיד יש בחירה לשנות ולעשות אחרת. בכל גיל, בכל מצב, בכל שלב.

זמן של 100% עם ילד אחד

אז בפעם הבאה שנמצאת "רק עם ילד אחד", כדאי לך ולילד שלך לעשות טובה ענקית ולבחור להיות איתו ב-100%.

בלי ה"רעשים מסביב", רשימת המשימות שלא נגמרת, בלי המחשבות על זה שלא כאן (זה רק מכרסם בבטן ולא באמת מקדם).

פשוט תהנו מהרגע הזה שיש לכם יחד. מהזמן הקצוב הזה שיש רק לשניכם ב-100% – הורה וילד אחד. קחו לכם מנה מרוכזת BOOST של הורה עבורו. BOOST של ילד עבורך.

כי גם לתאום מגיעים רגעים כאלה בלי ה"צל הזה" שמסתובב איתו ולצידו בחיים. וגם לך מגיע להרגיש קצת 100% רק ממנו.

רוצים ללמוד עוד איך עושים את זה?

מרגישים שאתם זקוקים להדרכת הורים מותאמת למשפחה שלכם? מכירים משפחה עם תאומים שזה יעניין אותם?

דברו איתי ונקבע.

שירלי